סרן ניב-יה דורבן, היום אנו כאן מפקדיך וחבריך, ניצבים לפניך כואבים ודואבים עם בני משפחתך, מלווים אותך בדרכך האחרונה.

חיל האוויר התברך בקצין איכותי, משכמו ומעלה בעל יכולת אישית יוצאת מגדר הרגיל ונכונות להשקיע מעל ומעבר בכל זמן ובכל מצב.

הסקרנות הטבעית שלך, היכולת המקצועית כמהנדס, הפוטנציאל האישי הגבוה, הדבקות במשימה והמצוינות אפיינו אותך תמיד.

כל משימה שהוטלה עליך ביצעת על הצד הטוב ביותר. הפרויקטים שהיית מעורב בהם היו להצלחה, ותרמו רבות ליכולת המבצעית של חיל האוויר.

ניב-יה היית קצין למופת, מהנדס מוכשר, הגון ואהוב על חבריך. נתת מעצמך לחיל
ופעלת למימוש כישוריך האישיים. השקעת מעצמך ומזמנך בכל פעילות בה עסקת, גם בתחום המקצועי וגם בתחום החברתי והאישי.

היום אנו עומדים כאן, כואבים וממאנים להאמין, המומים מן האירוע הטרגי שפקד את משפחתך ואותנו, ושם קץ לחייך הקצרים בדרך בלתי נתפסת.

אנו מפקדיך וחבריך לעבודה, נזכור אותך תמיד עם החיוך, הנכונות לעזור, לתמוך ולהקדיש זמן ומחשבה לכל אחד.

אנו מרכינים ראש לזכרך ומחבקים את משפחתך הכואבת, לחיק משפחת חיל האוויר.

יהי זכרך ברוך !


דברי הספד להק ציוד לזכרו של סרן ניב-יה דורבן


משה מדינה – אל"מ
רמ"ח הנדסת כלי טיס

ו' באדר ב, תשס"ג

עומדים אנו פה כולנו, משפחה אחת גדולה, עומדים פה – וממאנים להאמין.

ניב-יה , הגעת לענף בסתיו 99. רק שלוש וחצי שנים, וכה רב המעש שעליו מתנוסס שמך, כה רבים ההישגים שאליהם הגעת ושלהם היית שותף, כה בולט חותמך בענף.

ידעת לטפל במסוק האפאצ'י, חביבך, ובכלי טייס נוספים. ביצעת עשרות שינויים במטוסים. יזמת שינויים בכלי טייס, שינויים שתרמו באופן ישיר לחיזוק כוחו של חיל האוויר שכה אהבת, ולביטחון מדינת ישראל שכה היית גאה להיות שייך לה.

בלטת גם בתחום החברתי. היית הציר המרכזי של צעירי הענף, היית כוכב ראשי בערבי הענף, גיבשת קבוצה של צעירים שטיילו ובילו יחדיו. גם מחוץ לענף תרמת. רק לאחרונה ליווית קבוצה של עולים חדשים במסגרת פרוייקט "תגלית". אני זוכר שחזרת עם אור בעיניים – האור של אדם שנתן הרבה וקיבל המון.

ניב-יה יש בך מיזוג של תכונות שהופכות אותך ליחיד ומיוחד. יש בך מזה וגם מזה:
יש בך נפש של מהנדס, ויש בך נפש רגישה של אמן;
יש בך תמימות של ילד סקרן, ויש בך נחישות של גבר בוגר;
יש בך יצר הרפתקנות, ויש בך חיות אין קץ;
יש בך רכות, ויש בך קשיחות;
יש לך את היכולת להשתטות כשמותר, ויש בך את הרצינות הכי גדולה – כשצריך;
יש בך את היכולת להקשיב, ויש בך את היכולת לדבר;
יש בך מין מיזוג מופלא שכזה, מין מיזוג שהוא רק אתה, מין מיזוג שהופך אותך
לשלם ומושלם.

כאשר היינו צריכים לבחור קצין מצטיין יחידתי
בחרנו בך;
כאשר היינו צריכים לבחור עבודה הנדסית מצטיינת
בחרנו בשלך;
כאשר הייתי צריך מישהו שיעזור לי לשכנע עתודאי אווירונוטיקה להגיע ליחידה שלנו
בחרתי בך כי ידעתי שרק אתה תוכל;
כאשר שאלנו בענף מי הקצין הכי טוב
תוצאות השאלון הצביעו פה אחד – ניב-יה;

קצין מקצועי, יצירתי ונבון שכמוך,
חבר אוהב ותומך,
עלם חמודות חייכן,
סרן ניב-יה דורבן
נוח בשלום על משכבך

לכם ההורים, דוד ורחל, דעו לכם כי גידלתם בן לתפארת – אחד, יחיד ומיוחד.
ענף תיכון אווירונוטי שהיה גאה להיות בית לניב-יה, משתתף באבלכם העמוק
ומאמץ אתכם ללבו.

היה שלום ניב-יה דורבן – יהיה זכרך ברוך.


טל שקד סא"ל רע"ן תיכון אווירונוטי

ו' באדר ב, תשס"ג
10 במרץ 2003

סרן ניב-יה דורבן ז"ל

ניב-יה, התחלנו את מסענו המשותף לפני כשנתיים. הבחנתי מיד שעומד לפני אדם יוצא דופן –בעל חיות מדהימה, שופע רעיונות כרימון, מקצוען ויפה תואר עם חיוך כובש.
לא בכדי, היית הבחירה הטבעית בכל פעם שנדרשנו לשלוח קצין לייצג אותנו. עשית זאת בדרכך המיוחדת ותמיד קצרת שבחים רבים. בכל בוקר היית מגיע עם רעיונות חדשים. לרעיון האחרון, שישאיר את חותמך על מסוקי הפתן של חיל-האוויר, קראת "פיקאסו".
שנה זו הייתה אמורה להיות שנה מרתקת. תכננו אותה ביחד לפרטים והתרגשנו לקראת בואה. היו אמורים להיות בה טיול לסין או לפחות שביל ישראל, קורס אחד או שניים, התקנת "פיקאסו" אחת, כמה שקדיות וכניסה לתחום יבילות אווירית.

אולם, רוצח שפל הפך את ההתרגשות לסיוט נורא. אתמול הגענו לבית הוריך כדי
לנחמם. אביך הסביר לנו שכבר ביום שני הוא מתכוון לחזור ללמד. הבנתי שוב מה שידעתי קודם – ניב-יה שלנו היה יצירת מופת של משפחה חזקה ומדהימה. את מסענו המשותף היינו אמורים לסיים בשתייה ענפית וערב מדורי, לא כאן בבית העלמין. נחמה פורתא אחת מצאתי – את 25 שנותיך מיצית באופן שרבים לא מחכימים לעשות כל חייהם.
זכות הייתה לי להכיר אותך – זכרך יישאר איתי לעד.


בהצדעה,
מקסים אורגד – רס"ן
ראש מדור

ניב-יה

אמך בחרה לך שם מיוחד, כאילו ניבאה את האופי יוצא הדופן שלך.

היית מנהיג בלתי מוכרז של החבורה, למדת אותנו ביטחון עצמי מהו.
ידענו תמיד שכשאתה בסביבה לא משעמם והכל מאורגן היטב, כאדם מעניין ממדרגה ראשונה הייתה לך היכולת לרתק אנשים בסיפורים נפלאים שתמיד חווית, בעולם ומלואו שראית, וכל מה שעשית.

לא זוכרים אותך אף פעם מדוכא, תמיד מלא מרץ ואנרגיה טובה משולבת בחיוך השובבי שלך. אף אחד מאיתנו לא יודע מה זה בדיוק מיצוי החיים, אבל נדמה היה ניב-יה שאתה יודע בדיוק – איך לחיות את החיים, ורק בשמחה – זה אתה. כי כיף היא מילה נרדפת בלהיות איתך.

הזיכרונות שלנו איתך פשוט רצים במוחנו ללא הפסקה: לוחץ את היד למובארק בנופש בסיני, מקסים את האוסטרליות ביוון, מביא לנו מתנות מיוחדות מאפריקה ואמריקה.
ביחד חלמנו על המון פרויקטים שנקים – רק שאתה ניב-יה הוא היחיד שבאמת ביצע ותמיד באופן מושלם ומדהים – וכולם זוכרים את המעשים.
את הטובות שבבנות, אלו שאנו לא העזנו אפילו לחלום עליהן, אתה השגת ואת ליבן בקלות כבשת, כי הייתה לך היכולת להקסים וקראנו לזה "להפעיל קסמים", גם את המורות והמורים.

רק לפני חודשיים רקדת והשתוללת בחתונה שלי, כואב לי כל כך לדעת שלא אוכל לשמח אותך כמו ששימחת אותי בחתונתי.

תמיד נדהמנו איך אתה מצליח לעשות כל כך הרבה באהבה ובלי שום לחץ:
מבלה עם חברים רבים, מקדיש זמן איכות למשפחה, יוצא עם בחורות, לומד לתואר שני בביו רפואה, מבלה ונהנה מהחיים – כל זאת ועוד ועוד תוך שאתה נותן את הנשמה – 100% לצבא. ותמיד תמיד ניב-יה, בשמחה.

נאהב אותך כל חיינו,


החבורה

ניב-יה,

יש בך משהו שגורם לכל מי שפגש אותך אי פעם, אפילו לכמה דקות, לקחת אותך איתו.
גבוה, חזק, טוב, מיוחד.
אי אפשר לפגוש אותך, בלי להישאר עם מין רושם כזה עמוק. גם בין אלף אנשים אתה היית בולט
בזכות רעיון חכם, הערה מצחיקה, או סתם בגלל שאתה כל כך, כל כך יפה.
אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת לתאר את מי שאתה, הייתי בוחרת במילה – "חיים".
שידרת חיות, פיזרת חיים סביבך, תמיד כל-כך שמח ואופטימי, כאילו כל הרוע הזה לא נוגע בך בכלל.
היית הכי חי שיש.
והמוות המחריד והמוטרף הזה, בכלל לא מתחבר אליך. אל ניב-יה שאהב אנשים רק בגלל שהם בני אדם, אל ניב-יה שתמיד הכין מתנות לחברים במו ידיו, מכל הלב, כי אמרת שזה לא נכון ללכת "סתם" לחנות ולקנות. צריך לתת משהו אמיתי.
ולכל אחד מאיתנו, החברים, יש משהו אמיתי ממך. אם זו תמונה ממוסגרת מימים יפים ואם זה
מכתב, או המצאה שרק אתה היית יכול לחשוב עליה.
זוכר שארגנת את התחרות בטכניון וביקשו ממך לומר ברדיו "בוקר טוב ישראל"? כל הישראלים
פתחו את אותו הבוקר עם החיוך שלך.
כתבת לי פעם "אין בעיות, יש רק פתרונות". והפעם – אפילו אתה, מלך הרעיונות והפתרונות,
לא יכולת לברוח מהרוצח הנתעב הזה.
עצוב לנו להיפרד ממך כה צעיר. אבל, הספקת המון. ניצלת כל רגע עד תום.
רצות לי תמונות שלך בראש: משתזף, מסנוור מהאור, מחייך.

ואין נחמה לאובדן כה קשה. לאמא ולאבא שלך, ולאחיך שאהבת אותם אהבת אין-קץ.
אבל יש הבטחה. אנחנו ניקח אותך, איתנו, לכל מקום אליו נלך. בשבילנו, אתה חי.


דברי הספד של ליעד ברקת

 

ניב-יה הצטרף למחלקה להנדסה ביו רפואית בטכניון לפני שנתיים וחצי, כבוגר לתואר ראשון מן הפקולטה להנדסה אווירונאוטית וחלל בטכניון.

הרקורד שהציג בפנינו עם הרשמתו הראה את מה שלמדנו להכיר מאוחר יותר. סטודנט פעיל לא רק מבחינה אקדמית, אלא גם מבחינה חברתית. לא רק שהישגיו לתואר הראשון הראו על מצוינות אקדמית, אלא גם כיוצר וכמארגן של תחרויות, תכנון ובצוע במסגרת הטכניון, ובמסגרת המוזיאון הלאומי למדע.

אך לא רק בתכנון ובהנדסה עסק ניב-יה, הוא השתתף כשחקן בתיאטרון הסטודנטים, כחבר מערכת וכתב בעיתון "קולי", כאחראי על מדור ההומור וביקורת סרטי הקולנוע. גם תחום עיסוקיו היה מדהים מנגינה על חליל צד, משחק בתיאטרון, צלום קולנועי, עד להטסת טיסנים, טיפוס צוקים, צלילה וטיולים רגליים.

מה שאפשר להגדיר כמלח הארץ. ככזה השתדל לעזור לכלל ולפרט ולכן זכה לאהבהולחיבה של כל מי שהכירו מקרוב. הייתה לי לאחרונה שיחה ארוכה עמו בנושאי עבודתו ובנושאי השתלמותו, והתרשמתי ממנו כהבטחה גדולה שהולכת ומתממשת בתחום הביצועי ותלך ותתממש בתחום המדעי. כל זה נקטע בטרגדיה נוראית. אינני יודע איך בדיוק התרחשה, אך בטוחני שתמיד רצה לעזור לזולת מתוך אהבה ורצון טוב, אך מצא את מותו בנסיבות טרגיות שכאלה. כאשר הגיעה הידיעה למחלקה, התדהמה והתוגה שעטפה את כולם לוותה בסופרלטיבים שכולם חלקו לו.

בשם הסגל האקדמי והמנהלי ובשם כל הסטודנטים, אנו משתתפים בצער המשפחה ובצערם של כל אלה שהכירוהו. נזכור אותו תמיד תמיר, מחייך ומחפש אתגרים.

מי ייתן ולא נוסיף לדאבה עוד.
יהי זכרו ברוך לעד.


דברי פרופסור "אורי דינר" - ראש הפקולטה להנדסה ביו רפואית

10.3.2002

ניב-יה,

היית קורבן חינם לכדור "טועה" שנורה ע"י שיכור מטורף, שאנחנו לתומנו הפקדנו בידיו נשק להרג.
ירייה אחת קטלנית מנשקו קיפדה את חייך בשובך מיום של כיף, מטיול מרגש ומקסים בו התבשמת מיפי הארץ הזאת, מהפריחה הקסומה וממרבדי הפרחים שכסו בשלל צבעים מרהיב כל שעל מאדמת הארץ האהובה שלנו.

בטרם הספקת לחלק את חוויות היום הנהדר הזה, פלחה את גופך הירייה האומללה, לקחה אותך מאיתנו והותירה אותנו עם תמונות בלבד, כולך טובל בשפעת הפרחים העוטפת אותך, קורן, מאושר, מרוצה ומלא תזזית, מסופק ואופטימי, צופה למרחקים למהלכיך הבאים, אולי עוד ביצקופטר אולי עוד נרמוביל? כך הכרנו אותך וכך נזכר אותך תמיד.

את אשר רציתי לאמר לך ולכולנו שנאספנו כאן סביב לקברך הטרי, היטיב לאמר ממני שאול טשרניחובסקי במילות שירו:

ראי, אדמה
ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד!
בחיקך, מלון-ברכה, מעון סתר, זרע טמנו... לא עוד
פניני זגוגיות של כסמת, זרע חטה כבדה,
גרגר שעורה חתול כתם, שבלת- שועל חרדה.

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד:
פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד,
אשר נשקתם השמש מנשיקתה ראשונה,
מצניע חן עם יפה קלח, קטרת כוסו נכונה.
ועד שידעו צהרים בעצם הצער התם,
ובטרם רוו טל של בקר בחלומות-אור נבטם.

הא לך הטובים בבנינו, נער טהר חלומות,
ברי לב, נקיי כפים, טרם חלאת אדמות,
וארג יומם עוד שתי, ארג תקוות יום יבוא,
אין לנו טובים מכל אלה. את הראית? ואיפה?

ואת תכסי על כל אלה. יעל הצמח בעתו!
מאה שערים הוד וכח, קדש לעם מכורתו!
ברוך קרבנם בסוד מות, כפר חיינו בהוד...
ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד!

אני מוסיף – זעקי ארץ אהובה
תל אביב, 1939

יהי זכרך ברוך!



דבריו של פרופסור תנחום וולר בהלוויתו של ניב-יה דורבן

ה' באדר ב' תשס"ג - 9.3.03

ניב-יה,

בלתי אפשרי לדבר עליך, מבלי לראות את עיניך המחייכות, המתייחסות והאוהבות....
שמך המיוחד, הופעתך המרשימה ואהבתך את האדם באשר הוא אדם, באו תמיד לידי ביטוי בכל מפגש, מאז התיכון ועד למפגש האחרון בו נפגשנו לכבודם של ליאת ונועם, ברמת אביב.
באותו מפגש, התמזל מזלנו לשבת ולשוחח במשך שעתיים יחדיו ולשמוע מכל אחד מהנוכחים את הקורות אותו.
אתה, ניב-יה סיפרת על הדרך שבה בחרת ועד כמה היא משלימה ומתאימה כיום את התפתחותך האישית. במהלך אותה שיחה גם התייחסת בכנות מדהימה, באכפתיות ובאהבה לכל אחד מהחברים וניסית לתרום בצניעות האופיינית לך מניסיונך.
כשנפגשנו באופן מקרי, בראשית לימודיך בעתודה, בפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון, במהלך חיפושך אחר בנין לימודים כלשהו, פנית אלי בדרך הישירה האופיינית לך ואמרת: "מיכל, כיצד אסתדר פה? אף אחד לא מכוון אותי? איפה בנין זה ואחר?"... היה לי ברור שמהר מאד תתמצא ולא רק זאת, תוכל גם להיות בין מובילי דרך בטכניון.
ואכן כעבור תקופת זמן קצרה קראתי על אודות יוזמתך בארגון תחרות "ביצקופטר" – העפת ביצה מגובה 60 מ' ושנחתה שלמה על הקרקע. בעיתון הטכניון (דצמבר, 1997) מצטטים את דבריך, ניב-יה, שאתה ראית בתחרות: "אתגר הנדסי המחבר בחובו את חוקי הטבע עם המזל, ולדעתך זו הנוסחה לאושר".

כל אותם ערכים, אותם אנו מבקשים למצוא בבני האדם סביבנו כמו: כבוד האדם, קדושת החיים, אהבת הארץ ונופיה, אחריות האדם לסביבה האנושית והדוממת, סובלנות ופתיחות, הגינות ושייכות – כולם טמונים בך.
יכולותיך וכישוריך החשיבתיים והיצירתיים בצד ערכיך יכלו להוות בסיס להיותך מוביל ומנהיג בקרבנו.

בכל שלב בחייך בו נפגשנו ציינת ולשבח את משפחתך הקרובה, הוריך ואחיך על תרומתם הממשית העצומה והקשר העמוק והאנושי שלכם.

כולנו, בוכים את לכתך אך לעולם לעולם לא תסור מלבנו ותהיה עמנו כפי שהיית לנצח.

בשם תלמידי כיתה י' יא' יב' תשנ"ה (1994/5) ומוריך
והנהלת תיכון עירוני ה', חיפה
מיכל נחשון

ניב-יה היקר,

בשבילנו היית בן הדוד שכולנו אהבנו והערצנו.
במפגשים המשפחתיים אתך, שררה אווירת שמחה מיוחדת שיצרת בטבעיות ברגע שנכנסת לחדר עם חיוך קורן.
כולם התגודדו סביבך ואתה, עם הקסם המיוחד הזה שלך, נתת לכל אחד תשומת לב אישית ותמיד התעניינת והיית מעודכן בכל הפרטים הקטנים: איך בגן, בבית הספר, בצופים, בצבא באוניברסיטה וכמובן – מה עם החיים הרומנטיים.
ידעת להיכנס לעולמו של כל אחד מאיתנו: עם בני הדודים הקטנים היית יושב בסבלנות אינסופית, משוחח ומשחק אתם בהנאה אמיתית, וכשהיית מקשיב באכפתיות לסיפורים של הגדולים – תמיד נתת זווית אופטימית לבעיות הקטנות של החיים.
עם סבתא היה לך קשר מיוחד ונוצרה ביניכם שפה משלכם, וכמובן – איך אפשר לשכוח את תחרויות הקלפים הארוכות ביניכם.
בכל פגישה אתך למדנו משהו חדש: שמענו על עוד תחרות מתוכננת, על איזו המצאה חדשה, על עוד טיול בעולם, על הפתעת יום הולדת או מסיבה שארגנת לחברים, או שפשוט קבלנו טיפ קטן לחיים.
היית מלא עשייה, יצירתיות, וניצלת כל רגע בחיים עם המון אהבה לכל מה שעשית, ובלתי אפשרי להאמין שדווקא לך ברגע אחד וסתמי הכל נקטע.

ניב-יה היקר,
אנחנו לא יכולים ולא רוצים לתאר את המשפחה שלנו בלעדיך, ברור לנו שהכל הולך להשתנות – תמיד ישאר חלל ריק שלך ושל כל היופי שיצרת סביבך.

נתגעגע אליך מאוד – בני הדודים.

ניב-יה שלנו,
איזה שם מיוחד, כמוך – יש רק אחד.

מדוע אינך זמין? רק תביט בהמון שהגיע לכאן בשבילך? היכן אתה עכשיו? רק שלשום נהנית כל כך, בטיול האחרון. כל כך מלא חיים ומאושר.
השבת הייתה יפה ומיוחדת, שטופת שמש, מלאת פריחה, שוקקת חיים. וחשבתי, איך אנחנו כל כך חזקים עם כל הפיגועים ותאונות הדרכים. שמחתי שיש לי כאלה חברים.
אז תגיד לי, איך קורה שרוצח מתוכנו ללא כל סיבה, לוקח לנו את אחד הניסים האמיתיים של אלוהים?

אני רוצה לספר לך כמה נהניתי בשבת, כמה היה לי כיף איתך. והנה אתה בתמונות, כל כך יפה, כל כך אהוב, איתנו שם. כל הטוב שבעולם בפרח אחד שנקטף. הקסם שבך, אתה הדבקת אותנו בחיים.
איבדנו את הטוב שבחברנו, אחד מהמובחרים ביותר.
אלוהים, למה אתה בוחר דווקא אותם?

ואמרת לי פעם דבר מאוד נכון שאסור לשכוח:
"את הזמן אני מחלק בין שלוש: חיי האישיים, העבודה והלימודים. וכולם תלויים אחד בשני."
ועל פי כך נהגת ועזרת לכל מי שרק ביקש, מחלק את הזמן כמה שרק יכולת. אם לתוך לילות ואם לתוך סופי שבוע. והשקעת כל כולך בכל דבר שנגעת בו: בלימודים ובצבא, במשפחה, בחברים, באהבות הקטנות ובעיקר באהבות הגדולות.

חיבקת את העולם והגעת למקומות רבים. כל מה שנגעת בו, הפך גדול, נתת לנו כל כך הרבה אושר וצחוק. נטעת בכולנו השראה גדולה.

הרי אתה בחור כל כך צנוע. לא פגעת מעולם באף אחד ואהבת את כולם. כולם אהבו אותך, ובכל אחד נגעת קצת אחרת. ואהבת את הארץ שלנו, את הצבא שלנו, את החיים שלנו. אז למה זה דווקא קרה לך, ניב-יה?
אוי גבר יפה תואר, נפש של ילד. שמחת חיים. חיוכך האמיתי ועיניך שרק במבט אחד להשקיט. ולשמוע צחוקך המאושר ואת קולך, כל כך חסר לי. הקול שהרגיע ועשה אותי שליו ברגעי סערה.

מלאך שלנו, תשמור עלינו שם מלמעלה
אוהבים אותך. נזכור אותך תמיד.

שלך לעולם, יניב (זיזי)

ניביוצ'יק

מלוא עשרים וחמש שנותיך נפרשו לפנינו בתוך שבוע אינסופי אחד. הבית והגינה שכה אהבת ספוגים באור הרך של ראשית האביב והחדרים מלאו באהבה והערצה אליך, וצער וכאב שאין להם שיעור.
כל כך קשה לחשוב אותך בדפוס, באותיות שחור לבן, ועוד מעט, עוד מעט.. גם חקוק באבן. אתה שכבשת את השמיים כשנסקת לאוויר, שצללת לים, וכל חייך כבשת את האדמה כשנשמת אוויר פסגות, רק את המוות לא כבשת! אתה שרחקת ממחוזות של רוע – הוכרעת על ידי זדוניות בעיר ההריגה ההיא, אתה שחיפשת בכל מעשיך משמעות – נגדעת על ידי הסתמיות העיוורת,
והלב מסרב להאמין!
כמה שאתה חסר. הימים הולכים ובוכים, אבל גם הצחוק מתפרץ מדי פעם – אין לנו זיכרונות עצובים ממך, כי שמחת החיים שלך מדבקת וחובקת גם לאחר שעזבת אותנו.
כולם מדברים על יכולותיך המקצועיות, הנתינה לזולת, האהבה ליפי הטבע והבריאה; אך בשבילי אתה היית בן וגאווה לאם. הגעגועים לחיבה שהרעפת עלי ועלינו, הקסם של ארוחות הבוקר המשותפות, המתיקות של נוכחותך בבית, השובבות והחן לא יעזבו אותי לעולם. ההקשבה והקבלה שלך, הכבוד שהענקת לנו, שיחות הנפש בהן התגלית קטנצ'יק שלי (המתנשא לגובה של כמעט 190), כבן חכם אשר בקולך המתון והעמוק תרמת לתובנה של הורה מבוגר.

איזה אבסורד, כל כך מובן ונורמלי שבנים מחקים את הוריהם והולכים בדרכם, והנה אותך, עם היושר הפנימי שלך, חוש הצדק (כאילו היית עשרת דיברות מהלכים) אנחנו נחקה ונלמד להפנים,נתחזק מדמותך ונמצא נוחם באהבתך אלינו, כדי שנהיה ראויים לך.

וכרגיל ניביונצ'יק, התייעצנו אתך בדיון משפחתי משותף לגבי הדרך הראויה בה נמשיך את חיינו, ורשמנו לפנינו את המלצתך: "אמשי, אבא, ליעדי – אתם צריכים להמשיך כמו קודם רק קצת
יותר טוב." אנחנו נמשיך ניביה, אנחנו נמשיך, ונבוא לכאן מדי פעם לדווח לך. שתהיה לך מנוחה נכונה, אני מנשקת לך במצח כמו שאהבת, וכבר מרגישה את הכוח שעובר אלי מארץ המתים לאדמת החיים.


אמא .

אח שלי, אתה מכיר אותי, ואתה יודע שאני לא נוהג להכין מילים כתובות, אבל הפעם לא אצליח לדבר. בשבת בערב יצא אלוהים לטייל על אדמת עולמו, לא התאפק. וקטף את הפרי העסיסי והמפתה ביותר שמצא.
מעולם לא היה לי אח רגיל, ולכן ניביה, קשה לי לתאר עד כמה אתה פרי מיוחד.
היו לך חלומות שובביים וחכמה תמימה שבאמת כמעט לא קיימת בעולם. תראה אותנו, חודש אחרי הרצח, אחרי המוות הפתאומי,, אנחנו עומדים כאן, ליד הקבר שלך, ולמרות זאת יש עדיין תחושה שעוד מעט תבוא, תקפוץ מאחורי אחת המציבות, כולך צוחק, מבסוט שסידרת את כולנו בכזאת קלות.
זו השובבות שלך, וזו גם החכמה שמרימה אותך מעבר לסוף, אל הנוכחות בחיי כולנו.
אתה ואני היינו השותפים היחידים לאחוות אחים מסוג אחר. ולצערי, כמנהג החיים, מעולם לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה.
כמו אח קטן היית מתייעץ איתי על הכל: בנות, מוסיקה, מחשבים, צעצועים, טכנולוגיה ותרבות. וכשביקשתי – ידעת להיות אחי החכם, והצלחת להכניס הגיון בכל מה שנראה לי מבולבל ולא ברור. עכשיו, כשאני לא מסוגל לקלוט, כשהשכל לא תופס, כשהלב הלום מעצב – עצתך חסרה לי מאד מאד.

בילדותינו היינו חולמים על החיים שיהיו לנו. מדמיינים איך אנחנו מגלים מקומות ביקום, ומטיסים את המשפחות שלנו בחללית לפיקניק של שבת בבוקר למאדים. מטפסים על הרים, צוללים בימים ורואים את כל העולם (עם חללית BMW סופר חדישה כמובן). כשהתבגרנו, לא הפסקת לחלום, ועם עקשנות של ילד, לא וויתרת ושאפת להגשים הכל ואף יותר.
כשחזרת מהטיול באפריקה וסיפרת חוויות, תמיד סיימת בכך שבשנה הבאה תיסע למרכז אמריקה. שנה אח"כ אכן נסעת. כל הגשמה וכל מימוש היו בשבילך רק פתח לעוד עשרות חלומות, מחשבות ורעיונות חדשים, שאת כולם לקחת ברצינות ותכננת להפוך למציאות קיימת.

אני מתגעגע אליך מאד, ואני לא יכול שלא לכאוב. לכאוב את מותך, לכאוב את חסרונך, לכאוב את הרצח שמעתה, יותר מכל, מסמן את סוף ילדותנו.

לאן הולכים פתאום כולם?
הכל נסוג ונעלם
רק המילים צפות כולן...
לאן נמשיך מכאן?
לאן?
עוד יום עובר עלינו ונושך!
משאיר סימן עלינו והולך...
ואיך שלא יהיה אנחנו נסתדר
מכאן
נשאיר אנחנו
עוד עקבות בזמן

(נקמת הטרקטור)

יהי זכרך ברוך.


דברי ליעד בשלושים

הגיק הכי קול שיש

לידיעת הקורא דן חלוץ: מתחת (או מעל?) לחלקה הצבאית בבית העלמין בחיפה, מתנהלות עכשיו שיחות שהיית ודאי רוצה להקשיב להן. צירופי המקרים הנוראיים של החיים הביאו שני אנשים עם המון נושאים משותפים לשיחה, לשכון זה לצד זה במנוחת עולמים: הטייס רס"ן תומר גוטרמן ז"ל, סגן-מפקד טייסת מסוקי "פתן" (אפאצ'י), שנהרג בעת התרסקות מטוס "פשוש" שאותו הטיס, וסרן ניב-יה דורבן ז"ל, גם הוא איש חיל האוויר, בוגר הפקולטה לאווירונוטיקה בטכניון, שבתפקידו הצבאי עסק בפיתוח ובשדרוג של המערכות השונות במסוקי "פתן".

ניב-יה היה אחיו היחיד של חברי הטוב, ליעד. שניהם ביחד, שני בנים, שני חברים בנפש, יצאו בדיוק כמו שהייתם מצפים מהם לצאת, כמי שנוצרו מפירות אהבתם של רחל, המורה לספרות הכי ספרותית שאפשר, ודוד – הפרופסור לאווירונוטיקה הכי אסטרונאוט שמותר: חכמים, חריפים, בעלי מעוף (אפילו קצת מעופפים...) ושופעי קסם אישי למכביר.

ה"ביצה-קופטר" היא ככל הנראה תמצית הוויתו של ניב-יה: אותה תחרות שיזם וארגן בטכניון, שבה איתגר את הסטודנטים וקרא להם לפתח מתקן, שבעזרתו ניתן יהיה להשליך ביצה מס' 3 של "תנובה" מגג בניין בגובה 40 מטר, ולגרום לה לנחות על הקרקע בלי פגע, בזמן הקצר ביותר. ניב-יה ה"גיק" הכי "קול" שיש, שילב בפרויקט הזה את כושר המנהיגות שלו, עם החזון המדעי וחוש ההומור הנפלא. התחרות הצליחה כל כך, והביאה בשנה שלאחריה את תחרות ההמשך "הנרמוביל" – לפיתוח מתקן שינוע לאורך 14 מטר בקו ישר, ויונע על ידי 2 נרות שבת דולקים. נו, אני אומר לכם.

ירייה ארורה של חייל במדים, כיבתה את להבת חייו של ניב-יה, והדליקה נרות נשמה בלב בני משפחתו וחבריו. ירייה אכזרית, שהביאה את המוות הכי מיותר שיש, וקרעה את גופו של מי שהיה ודאי קוטף את פרס נובל באותה הקלות שבה זכה פעם בתחרות "החייל עם השם הכי מוזר" בגלי-צה"ל, לולא סיים את ימיו הקצרים, כששב מטיול עם חברים, במוצאי השבת שעברה.

איתי בנר

אתמול היינו באזכרה, כבר עברו שלושים יום, והמציאות טופחת על פנינו. גם אנחנו קיווינו שניב-יה יחזור, יצחק בקול גדול ויודה במעשה הקונדס.

עכשיו, כשראינו את הקבר עטור הפרחים הכתומים, שמענו את צליל פעמוני הרוח שנתלו על עץ סמוך, פגשנו ושמענו את הדוברים, הרגשנו שאנחנו לא לבד וגם הבנו שזו המציאות ולא חלום בלהות.
הבת שלי מאי, מתקשה לעכל, בסתר ליבה, בלי להודות שהיא אהבה את ניב-יה באמת.
"הוא כל כך יפה" היא הייתה אומרת, "הוא כל כך אחר" הייתה מוסיפה ומנסה להסביר לנו, לעצמה: "הוא תמיד מחייך, נחמד כל כך, לא נראה שהוא בנאדם אמיתי..."

ביום שנורתה היריה, היא רצה החוצה לראות ומיד הורתה לי להתקשר למשטרה, לא איבדה עשתונות, וראשונה עיכלה את שקורה.
ראיתי אותה מתפללת שיחיה, ובוכה כשהודיעו שנפטר בבית החולים. צביקה בן-זוגי אמר: "מזל שלא ידעתי שזה הוא, כשראיתי אותו מוטל פצוע על הכביש. אני לא חושב שהייתי יכול לעמוד בזה. אני לא יכול להבין איך זה קרה דווקא לו.."
ואנחנו, בסך הכל היינו שכנים שלו בבניין, אבל בדרכו החיננית חדר אל ליבנו, ומילא אותנו באהבת אדם מדבקת.

ראשית הכרותו עם בן זוגי, כשדילג שתיים שתיים במדרגות קורא לעברו "אותך אני מחפש..."
בן זוגי המשתאה שאל מופתע: "אותי? אתה בטוח...?" "כן כן" ענה ניב-יה מבודח, "אתה נראה לי כמו מישהו שיש לו כוס חלב..."
"כן, כמובן" צחק צביקה, ומאז סימן את ניב-יה כמקסים וידידותי.

לימים ניב-יה שמשלם היה ראשון בעבור דמי ועד בית, סיפר לי שהוא מעוניין לרכוש בית בסביבה, מסרתי לו טלפון של דירה שהתפנתה לרכישה, והוא הבטיח לי שאם תצליח העיסקה בעתיד, הוא יעזור לי בטיפול ויצטרף לועד הבית.. אני מצידי כל כך קיוויתי שישאר שכן.

פעם שוחחנו ושאלתי אותו לפשר השם המוזר שלו, הוא ענה: "את יודעת, אמי היקרה מורה לספרות... את מבינה, לא?" הרבה חיבה וחום נבעו ממנו כשאמר זאת, היה נראה שגם אהבה לשם המוזר יש לו, וכמובן לאמא המורה לספרות.

באחד הימים נוספה תמונה של אריה על הדלת ושם נוסף, חששתי שיעזוב ומישהו אחר יגיע במקומו, הוא צחק ואמר שהם רק הוסיפו חתול לדירה....

אני זוכרת שפעם הקנטתי אותו, שעם הצורה שלו מתאים לו להיות טייס ולא סתם...הוא הסביר לי שהוא עתודאי במגמת אווירונוטיקה, ומיד הרגעתי אותו, ואמרתי שאז זה הרבה יותר שווה... ככה, שיחות חולין קטנות והרבה הרבה אהבה.

ניב-יה, היה לוחץ לי את היד בכל הזדמנות, והופך אותה לחגיגה, והמשפט שנאמר באזכרה: "היה מואר ומאיר" כל כך הולם את מה שחשבנו עליו.

בינתיים, אין יום שמישהו אצלנו במשפחה לא מזכיר אותו.
ואנחנו בסך הכל היינו שכנים…


משפחת זיסמן – השופטים 4

13/3/03

ליעד, רחל ודוד

רציתי רק לכתוב לכם עוד זווית של היכרות עם האישיות של ניב-יה, גם מנקודת מבט של מפקדו הראשון בח"א.
זה נכון שהייתי משוחד כבר לפני שהגיעו העתודאים לענף תיכון אווירונוטי, ראיתי את שמו של ניב-יה ביניהם ודרשתי אותו (מאחר ואמרתי לעצמי שהבן של דוד חייב להיות משהו מיוחד).
כמובן שניב-יה עלה על ציפיותי הוורודות ביותר.
הכריזמה שלו והחיוך התמידי, הצליחו לסחוף את כל המדור.
תמיד יזם פעילויות חברתיות ותמיד קשוב לרגשות אחרים.
ביצע את כל משימותיו בצורה מעוררת התפעלות ובמסירות והשקעה אדירים.
שימוש ביצירתיות ושבירת פרדיגמות היו בשבילו טרוויאליים.
תמיד אפשר היה לסמוך עליו.
רחב אופקים בצורה לא אופיינית לגילו.
ידע של מבוגר עם מנטליות ואושר של ילד.
חתירה לשלמות ושאיפה תמידית ללמוד דברים חדשים היו טבועים באישיותו.
שמחת החיים והיכולת להאיר את החדר בעצם נוכחותו היו שזורים בדמותו.
מעבר למקצועיותו, ניב-יה היה פשוט בן-אדם.
למדתי מניב-יה המון והוא תמיד יישאר איתי.
הייתי גאה להיות מפקדו.

יהי זכרו ברוך.


אתגר בירן

13/3/03

רחל ודוד היקרים.

אני הולכת להיות בן-אדם טוב יותר. נחמד יותר לבריות כמו ניב-יה כי מה עוד יש? מה זה החיים מלבד אנשים, ואושר.
תודה ניביה שלימדת אותי להיות בן-אדם טוב יותר.
לחיצת כף היד החמה, הרכה, המלטפת תשאר על כף ידי לעד.

באהבה,


אליס

סרן ניב-יה דורבן – פרח שנקטף

....ניב-יה חיבק את העולם והגיע למקומות רבים (לפעמים לבדו) ותמיד השאיר אותנו פעורי פה מסיפורי החוויות שהביא עימו. כל רעיון קטן שעלה במוחו – מומש ובגדול. רבים זוכרים ודאי את תחרויות ה"ביצקופטר" וה"נרמוביל" שהתקיימו בטכניון בסוף שנות ה-90. ניב-יה יזם, פעל והרים את התחרויות הנ"ל שהיוו מפלט של כיף בלימודי התואר הראשון בטכניון, אליהם התכנסו אלפים. את אהבתו לארץ ביטא בטיולים רבים ובשנה הקרובה תכנן ללכת מדן ועד אילת בשביל ישראל. אין לי ספק שהיה מממש את חלומו להקים את "נוגובו" עיר ומפעל (לייצור מכוניות) בנגב שאותו אהב מאד....


סרן יניב בן יוחנה

ישוב על סוס לבן

לפני עשרה ימים ראיתי את ניב-יה בפעם האחרונה. הוא הציע שאבוא אחה"צ אל בית הוריו שאכלו ארוחת דגים באותו צהריים,"נשב בגינה אל מול הנוף המקסים", אמר. ואני, שתמיד התייצבתי כמו חייל, אמרתי, אולי הפעם נשב בבית קפה, בוא נצא קצת מהבית. ניב-יה הסכים.

חיכיתי לו בכניסה לקפה "נטו", במרכז הכרמל ביום שבת שמשי וקר. התיישבנו בפנים בשולחן ליד החלון. ניהלנו את השיחה הקבועה שלנו זו שאנו עושים אחת לשנתיים על חברות, זוגיות ומערכות יחסים. הוא אמר לי שהוא מרגיש איך מחברה לחברה הוא מרגיש שהוא מתפתח ועולה, ואני הזכרתי לו שהחברה שאהבתי מכולן הייתה דווקא הראשונה.
ברחוב עברו שתי נשים עם ילד, אחת מהן הסתובבה לפתע, הביטה בנו מעבר לחלון וחייכה. כולם חייכו אל ניב-יה, היה לו את החן הכובש של דון זו'אן, אך שלא כמוהו ניב-יה כבש גברים כנשים, צעירים כמבוגרים, מפלרטט עם החיים באהבה.

....הוא סיפר בגאווה על הפרויקט החדש פיקאסו (שם כל כך ניב-יאי), עד כמה הוא נהנה מהעבודה כמפקד, ושהוא עובד בצורה שמאפשרת להספיק יותר בפחות זמן. הוא סיפר לי על הדירה שתכנן לקנות ואף נימק: "אני לא מבין חברים שחוסכים כסף לקניית אוטו, הרי הרף הבעייתי באמת הוא דירה". וכמו שתכנן לנו (לליאת ולי) את הטיול לאיטליה, קבענו שיעשה כך לגבי ירח הדבש שלנו במרכז אמריקה.

....אז דע לך ניב-יה שכל הר שאטפס, אטפס גם למענך, ומכל פסגה אצעק את שמך. בכל פעם שארגיש דכדוך החיוך שלך יעלה מולי, בכל פעם שאתקל בקושי ידיך הגדולות ימשכו וידחפו אותי קדימה ובכל פעם שאתקל באדם כזה או אחר, אהבת האדם שאפיינה אותך יותר מכל, תמלא אותי חמלה.
רק בלילה אחרי ההלוויה כשבכינו במיטה וליאת אמרה לי: "ניב-יה מת עליך" ואני עניתי: "ניב-יה מת", נפל האסימון כבד המשקל. אותו העצב שהציף את גופי הוא ההפך המוחלט ממך – האדם השמח והאופטימי ביותר שהכרתי.

נועם גדעוני

לכל מי שיקרא

הפעם האחרונה שפגשתי את ניביה הייתה לפני כשלוש או ארבע שנים. חזרתי מהצבא וירדתי במוריה. הלכתי לכיוון הבית שלי עם המדים והנשק וליד "בורקיטוס" פגשתי את ניביה.
אני לא זוכר למה נכנסנו פנימה אבל אני זוכר שניביה חיכה למישהו אז ישבתי איתו לשתות משהו. אני לא זוכר על מה דיברנו, בטח סתם שיחת חולין אבל אני זוכר שקצת קינאתי בו שהוא על אזרחי ואני "אוכל" את כל השטויות של הצבא מה הפלא שהגאון הזה מחייך? אבל בעצם אני לא חושב שהיה רגע אחד שניביה לא חייך. גם אם הוא היה במקומי הוא היה מחייך. ככה אני זוכר את ניב-יה…צוחק לאתגרים של החיים, תמיד מוכשר בכל מה שנגע. מנגן. שר. מטיס טיסנים. מצליח בלימודים. עובדה,אנשים שלא ראו את ניב-יה שנים רבות, וגם אלו שלא ממש היו חברים הכי קרובים מעידים , עד כמה ניב-יה הצליח לגעת בלבם של אנשים. כל מי שהיה במחזור ל' בעירוני ה' יודע זאת.
למרות שלא ראיתיו מזה שנים רבות יהיה לו מקום שמור בליבי.
כל מה שנשאר לי זה לקוות שבשארית חיי אספיק חצי ממה שהספקת אתה, ניביה, בחייך.

איתי קרישר

מרץ 2003

גם אני הכרתי אותך,
היה לי המזל,
חמישה ימים בפרוייקט "תגלית",
אתה כראש צוות.
חמישה ימים כל כך קצרים,
כל כך עשירים,
5 ימים קצרים מספיק
בשביל לאהוב אותך,
ועכשיו
לכאוב אותך.
אתה היית לי,
כמו לכל מי שפגש בך,
תגלית...


שני מפרוייקט "תגלית"

חשבתי על הספר האהוב עלי "הנסיך הקטן" ועד כמה שאתה כל כך הוא. שניכם שותפים לאמונה המוחלטת בטוב, באמת ובצודק,לנאיביות האין סופית, ליכולת להתחבר עם כל יצור בעולם ללא שמץ של יהירות, שניכם בעלי דמיון מפותח באופן לא רגיל, דמיון המפיק פירות בדמות רעיונות המעשירים את הסובבים ומעוררים בהם השתאות.התמימות, הדמיון, היכולת לחלום והמוכנות לקבל כל אחד מבלי לשפוט, אובדים לרובנו עם המעבר מילדות לבגרות ואת מקומם תופסים הציניות, הביקורתיות והאחיזה במציאות. לא אצלך ניבי יקר.
התבגרת זה מכבר ועם זאת, הצלחת לשמור על נפש של ילד בריאה וחולמת, מלאת אופטימיות, מהבחינה הזו היית כל כך מיוחד, אולי נטע זר בעולם הזה.


יפעת

בפעם הראשונה שפגשתי אותו כבר ידעתי שהקשר הזה ישאר לשנים. לא חברות של טלפונים יום יום, אלא חברות של חלום משותף שקישר בין שנינו- החלום לעוף וחיל-אוויר. פעם בכמה שנים נפגשנו ומיד דברנו ופינטזנו על אותו חלום. הזמן עבר, גדלנו ובגרנו , אבל ילדים נשארנו.

כשכבר היינו די גדולים ניב-יה המשיך בצבא ולי הייתה מסעדה. יום אחד בכניסה למסעדה בירושלים,הופיע בחור גבוה, יפה-תואר, שביקש לומר שלום לשף מיכאל. וכאילו רק אתמול נפגשנו, ניב-יה נכנס למטבח והתיישב על פח האשפה, ומבלי לבקשזכה לטעום מכל מנה שידי ידעה להכין. למרות הלחץ במטבח נגררנו לספורי חוויות, גילינו שלא רק חיל-האוויר משותף לשנינו אלא גם אוכל, שזכה למקום נכבד כמעט כמו חיל-אוויר. כל פעם שניב-יה שהה בעיר הוא דאג לבוא לבקר, לשבת על אותו פח אשפה, ולספר על חיל-האוויר ואני ספרתי לו מה הוא אוכל, וממה מורכב.
באחת הפגישות העלנו רעיון מטורף. אמרתי לניב-יה שהחלום שלי הוא לטוס במטוס קרב. ניב-יה מייד העלה רעיון, שאולי הוא יצליח לארגן ארוחה, שאותה אכין לכבוד סיום קורס טיס , ובתמורה אני אטוס במטוס קרב. "עם אוכל כזה תוכל אפילו לבחור באיזה מטוס" אמר.
צחקנו ומיד הוסיף, שהוא מתכוון לבקש לצאת לקורס טיס. שמחתי עד לב השמיים ואמרתי תחכה עם הרעיון אולי עוד אזכה שאתה תטיס אותי.
לניב-יה כבר לא יצא להטיס אותי, ולי לא יצא לבשל לניב-יה. אבל אותם מפגשים, ילוו אותי לכל החיים וימשיכו לתת לי השראה לבשל את המאכלים שניב-יה אהב.


השף מכאל כץ
מסעדת "מכאל, אנדרו" ירושלים

שלום רחל ודוד,

גם אני משתתף בצערכם. ראיתי את ניב-יה בזמן האחרון אבל כשאמא ספרה לי על מה שקרה, חשבתי רק על ניב-יה ועלי יורדים בכביש פרויד, במיצובישי הסגולה, בגיל 15 בערך למה שהיה "מנחת הטיסנים" והיום קניון חיפה. ניב-יה עם טיסן "ברנש" הכי עמיד, הכי מרוסק מתוקן בשטח, עם כנפיים צהובות וטלאים כחולים על הכנף מצד שמאל, או עובדים במרפסת של הבית ברחוב מוריה, מערבבים דלק טיסנים (5% ניטרומתאן בדיוק, עם מזרק)

נוסעים בקו 31 לצוק המדהים בסטלה מאריס מעל חוף שקמונה, יושבים ביחד על ה"מרפסת" מעל מערת אליהו הנביא מחכים לרוח צפונית, להטיס את דאון הצוקים ה"סגיטה" האדום לבן, עם שלט אולי בן 20 שניב-יה מצא השד יודע איפה.
(זה אני שריסקתי את ה"סגיטה" בדיוק לתוך הצלב מעל הכנסייה לקול זעקות ניב-יה).

או מחפשים ביחד את טיסן הבננה שלי בבוץ ב"שדה" (שהיום נווה כרמל) בין גבעולים ירוקים בגובה שני מטר מזיזים את ההגאים עם השלט כדי לשמוע את הסרווים זזים.
היחידים בשכבה שעוד "משחקים" בטיסנים כשכל השאר כבר רשג"דים בצופים או סתם משחקים כדורגל. ככה האלימות הכי מטורפת ומופרעת מגיעה לילדים הכי לפלפים וטובים שהיינו.

בדיוק עכשיו כשאני שוב מוקף בילדים בני 18 שעושים איתי אוניברסיטה פה במילאנו
אני חושב איזו ילדות מאושרת ומדהימה הייתה לנו.
משתתף בצערכם.


יוני

בתקופת הלימודים, ניב-יה היה בן זוגי למשימות הרבות שהוטלו עלינו: תרגילים, מעבדות ובקורסים שונים. ניב-יה תמיד עשה את חלקו על הצד הטוב ביותר, כך שתמיד התפעלתי מרעיונותיו המקוריים וכושר מחשבתו.
בתחרות קישוט המכוניות ה"רונדו" היינו קבוצה של עשרה סטודנטים שעמלה לילה שלם. בנינו את ה"אנטרפרייז". מנהל הפרוייקט היה ניב-יה, שדחף אותנו להשתתף, העלה את הרעיונות המקוריים ביותר בקבוצה, ועודד אותנו להמשיך עד לסיום המשימה. לא זכינו במקום ראשון, אך החוויה תשמר אצלי לנצח.
מילים לא יתארו את ניב-יה. ברצוני להבטיחכם כי ניב-יה ילווה אותי בלבי ובמחשבותי לעד.
יהי זכרו ברוך.


חיים וייסמן.

ניב-יה,

למזלי הרב, יצא לי להכיר אותך מעבר להיכרות שטחית בענף.
עוד לפני ששמעתי על כשרונותיך, התרשמתי מאוד מהתרבות, סגנון הדיבור, החביבות השובבות והאדיבות בשילוב עם מקצוענות חסרת פשרות.
משהכרתי את הוריך, לצערי בנסיבות כואבות הבנתי איך גדל לו ילד מוצלח שכזה.
אינני יכולה להפסיק לחשוב עליך. שבת מטיול, שמח וטוב לב, ואז התקרב אליך הרוצח הזה. בטוחני שאפילו באותם רגעים, התנסחת באדיבות, בנימוס.
"אלוהים, אלוהים, אלוהים! לו רק ברכת לו חיים"


אדריאנה.

…הכרותנו עם ניב-יה התחילה בטירונות במהלך הלימודים במסגרת העתודה האקדמית.
ניב-יה היה מעין מנהיג שקט של החבורה. אחד כזה שהתאפיין בשילוב קסום של עוצמה ושקט. עוצמה שמורכבת מכשרון אדיר וחוכמה בולטת בכל מה שעשה.
שחר, יניב, דימיטרי, צביקה.

רק לפני שבועיים ישבתי עם ניב-יה בקפה "תות"…..
ראיתי אותו לאחר זמן רב שלא נפגשנו, ….כמו תמיד היה להוט וחדור מוטיבציה, נעים, מצטיין, ישבנו והשלמנו פערים. התפעלתי ממגוון העיסוקים, מהדרך המצטיינת בחשיבה ועשייה, אפילו מאיך הוא מבסוט מהעולם , כאילו שום דבר לא נוגע בו, כאילו רק טוב אופף אותו.
לא ייאמן כמה אופטימיות אפפה אותי לאחר פגישה זו. ותאמינו או לא, חשבתי במשך ימים רבים על המפגש הזה. ניב-יה לא עוזב אותי. הוא נשאר קיים, ודרכו המיוחדת ניצבת לפני ומכוונת אותי כשקשה או סתם אין כוון.


קוקי.

בדיוק היום אחר הצהרים השתמשתי באחת ההמצאות שלך, קראת לזה ה"כופלן". חותכים את הקצה של הפיתה ודוחסים לקרקעית, זה מעניק לפיתה יציבות משהו, ומונע את קריסתה לאחר שמשקים אותה במיני סלטים ורטבים. זה גם עובד!!!.
אזכר בך בכל פעם שאוכל פיתה, לנצח. בבדיחות, בסיפורים על "נוגובו", באדיבות, בהבעות הפנים. לעולם לא אשכח את השבוע הקצר והטעון שביליתי במחיצתך: הלכת, אבל נראה כאילו אתה חי, ובעוד כמה דקות תתקשר ל"בטאון חיל אוויר" לעניין אותנו באייטם, או כתבה חדשה. אני מתגעגע אליך כל כך, ספגתי ממך כל כך הרבה ואני רוצה עוד.. היית קצין למופת עם ערכים ומוסר. עדיין לא עכלתי שהפסדתי אותך. כולנו הפסדנו. הצבא הפסיד מוח גדול, ההורים בן למופת בגלל שטות….הדריכה והנקירה הן מן התנועות שאיש אינו יכול לעזור אפילו לא אתה, כגבר חסון ואינטלקטואל.
רבים אומרים עכשיו: "מה יכול היה לצאת ממנו…" אני יכל להעיד על עצמי, שלא רק קבלתי ממך , אלא אני גם אעביר הלאה את האדיבות, החברות, הרעיונות המוזרים, ובבית שלי שאבנה לבד בעוד כמה שנים, את אבן הפינה הראשונה אני מניח עבורך.
מצדיע לך המפקד, אוהב אותך חבר.


גל ח"א 15.3.2003

לא מעט ליויתי את עבודתי העתונאית ואף פעם לא דאגתי לתוכן הכתבה. אך ביום שני בבוקר כשסיפרו לי שניב-יה נרצח וכשידעתי שזאת תהיה הכתבה שלי, לא ידעתי את נפשי. מבחינתי לכתוב על כל הדף "מושלם" באותיות קידוש לבנה תרתי משמע, זה מספיק ומספר את ניב-יה חיצונית ופנימית.
את ניב-יה הכרתי בחטיבת הבינים- לא זוכרת איך נוצר הקשר,לא זוכרת כמה היינו בקשר, רק זוכרת את עצמי מאושרת, תמיד מאושרת. לניב-יה היה קסם רב, ואני הייתי אחת מהרבה שניב-יה הקסים אותן.. בפי חבריו הוגדר "החתיך של החבורה".
בשיחות שערכתי עם חברי הילדות של ניב-יה היו הרבה קווי דמיון שבמשפט אחד ניתן לסכמם- " ניב-יה אדם שחי את החיים".
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון עירוני ה' עבר טירונות קרבית ולאחריה התקבל ללימודים כעתודאי בטכניון בפקולטה לאוירונוטיקה וחלל. כשהגיע לטכניון הוא היה צעיר בן 18. ילד בין כל המבוגרים, הוא פחד שלא ישתלב, אך תוך שנה נהפך לשם דבר: הצטיין בלימודים, ארגן תחרויות מדעיות, ארגן מסיבות, כתב בעיתון הסטודנטים, והכל בהשקעה ואהבה.
"בפורים הייתה בטכניון מסורת של תחרות תחפושות למכוניות, "רונדו המכוניות". לניב-יה הייתה אז חיפושית סגולה אותה חיפש פעם ל"חללית האנטרפרייז" וזכה במקום שני, ושנה לאחר מכן, ל- "50 שנות ציונות", ודמותו של הרצל הזדקרה כפסל לכל רוחב המכונית"… הוא ארגן בביתו מסיבת קזינו היתולית ל100 חברים, הכין במו ידיו הזמנות למסיבה, שולחן רולטה, שולחן בלק ג'ק, חילק ז'יטונים, ולחבריו חולקו פרסים קטנים ושוקולדים. ה"קזינו של הדורבנים",- מוסיף רוני.
את שירותו הצבאי עשה בחיל אוויר, ונהנה מעבודתו. מדהים כמה מעט אנשים אני מכירה,הנהנים מהשכמה בבוקרו של יום? מאושרים ללכת לעבוד? מאושרים ללכת ללמוד? אך..את ניב-יה כל תוכנית מילאה שמחה. "הוא נהנה לעבוד והיה לו סיפוק מכל מה שעשה"
באחת מחופשותיו בארץ היה בסיני, שם פגש את נשיא מצרים מובארק, ניגש ללחוץ את ידו. תיעוד המפגש שודר בתחנות הטלוויזיה השונות. בחזרה מטיוליו, לא שכח את חבריו. תמיד דאג למזכרות מיוחדות, אם זה חרב מאפריקה, או מי ים- המלח שאסף במו ידיו.
גדעוני: היו לו המון חברים, דאג לשמור על קשר, היה רגיש מאוד, עם כל חבר היה יכול לקשור שיח מאוד אישי ומאוד ייחודי, קלע לאופי של כל אחד ואחד, היה נגיש לכל אחד. וייסהוף: "בנאדם שנתן לכל אחד הכל, השקיע, נתן להרגיש שבשבילו אתה הרבה…"
גדעוני: "היו לו רעיונות מטורפים למתנות, הוא לא היה אחד שיקנה מתנה בחנות, הוא חשב והשקיע. אחותי אומרת שממנו למדתי להכין מתנות יצירתיות וחמודות.. כמו להכניס ביצת הפתעה בגרב.."
לאחר סיום התואר הראשון החל ללמוד לתואר שני בביו-רפואה. גדעוני: "הוא אהב להרחיב את אופקיו ולכן בחר בתחום זה, בכוון אחר ושונה. בן-אדם עם עולם כל כך עשיר". עקב לימודיו נאלץ לנסוע ברכבת מתל-אביב לחיפה וחזרה פעמיים בשבוע, אך זה לא הפריע לו, והיה מאושר. גדעוני: "זה היה בנאדם שהייתה בו אהבה לחיים.. לכל אדם שעמד מולו.. הוא חילק את האהבה לכולם. תמיד שמר על קשר, תמיד ידע לדאוג לכל. כל מה שרצה, קם ,עשה, נהייה, ובאהבה. לפני שבועיים נבחר כקצין מצטיין להדריך וללוות בני נוער מקבוצת פרוייקט תגלית. הוא היה מנוע…. .לו האסון היה נמנע ,היה מארגן את פגישת המחזור שלנו"
גדעוני: "בשבילי הוא שמש מודל להערצה. אם רוצים לדעת איך לחיות- צריך ללמוד ממנו. הוא אהב כל מה שנקרה בדרכו. תמיד שמח ואופטימי. לא רב עם אף אחד, ולא שנא אף אחד,. מה שארע זו טרגדיה גדולה. והרצח כל כך סתם… ללא מניע… פשוט סתם".


"כלבו חיפה"
תמר רוזנברג

כגודל הדמות – גודל האבידה

רוצח שפל ירה במרץ 2003 בסרן ניב-יה דורבן, ברחוב תל אביבי שקט וקטע ללא כל סיבה את חייו של עלם חמודות ברוך כשרונות; פרוייקט "טכנו-ראש" שניב-יה הסטודנט יזם והוציא אל הפועל בטכניון, נערך השנה לזכרו, במסגרת חגיגות יובל ה80 - לטכניון.