העניין וההתלהבות שגילה ניב-יה בתרבויות אחרות הלך והתחזק עם השנים. הוא הירבה לנסוע לחו"ל עם משפחתו. בשנים 1987 1982 חזר לקיימברידג' אנגליה,
לשבתון עם הוריו. בשנת 1990 טיול בר-מצווה עם אביו לאנגליה , 1992 טיול משפחתי לצרפת ושייט בנהרות אנגליה. עם חברים ל סיני בשנת 1994 וליוון בשנת 1995 .
טיוליו לחו"ל המשיכו ברציפות: טיול תרמילאים בשנת 1997 לאיטליה, בשנת 1998 עם חברתו ליעד לארה"ב, 1999 - עם ליעד לאירלנד ולסקוטלנד. עם עינת בשנת
2000 – לפראג, ובשנת 2001 לאפריקה לבד, מסע שכלל את הטיפוס לקילימנג'רו. עם שלומית בשנת 2002 למקסיקו וגואטמלה, והשנה תכנן טיול לסין.
מכל טיול היה חוזר רווי בחוויות, יומני מסע מרתקים, סיפורים ומתנות מיוחדות למשפחתו וחבריו.
תוך כדי לימודיו עסק בטיפוח תחביבים שהוו בסיס והכנה למסעותיו הרבים, כמו טיפוס צוקים, צלילה, שייט מפרשיות, תורת הלחימה טייקוואנדו, קורס מקיף במד"א,
צילום ופיתוח עצמאי של תמונות, טיולים רגליים רבים בארץ ועוד…

בדברי ההספד כתב מפקדו מ. אורגד "שנה זו הייתה אמורה להיות מרתקת, תכננו אותה ביחד לפרטים והתרגשנו לקראת בואה. היו אמורים להיות בה טיול אחד
לסין או לפחות שביל ישראל". ניב-יה התכוון לחצות עם קבוצת חברים את שביל ישראל, לראיין אנשים בדרך, ולתעד את המסע בכתיבת ספר.

קטע מתוך יומן אפריקה:

15.9.2001

"אני זוכר להעלות את מחשבותי: אני רוצה לכתוב ספרים.
ההר: אני משנן לעצמי.
כדי לטפס על הר צריך ארבעה דברים:
מטרה, רצון, כוח סבל, דרך, מסלול. אסור לשכוח שהדרך חשובה בדיוק כמו המטרה.
כללי: הזדמנויות צריך לטול ולקחת. התהליך הוא כמו הליכה על חבל, בין פקפוק וסיכון לבין החלטה.

19.9.2001

ניסיתי ליצור קשר עם הבית, רוצה לאחל חג שמח לכולם, אך אין חיוג לעולם. האינטרנט המקומי מאוד איטי. הקלדתי מכתב קצר הביתה על מקלדת עוורת מרוב שימוש ללא סימני אותיות. מקום פרימיטיבי ביותר. אין אנשים רבים שמגיעים לכאן, רק עכשיו אני מבין זאת. בכל מקום מתנפלים עליך שתקנה חולצה, נעלים, משהו. רוצים כסף. העוני כאן נוראי ומשווע. מעולם לא נחשפתי לצורת חיים כזו. מאוד מסוכן אם אינך בטיול מאורגן. לא הייתי ממליץ לאף אחד לנסוע לחלקה הצפוני של קניה. צריך לבקש לווי צבאי ומסוכן להגיע עם רדת הלילה. מסתבר שיש"ע זה כאן. שבטים מאתיופיה וסומליה מתפרעים ושודדים בדרכים. הגענו בחושך. לקחנו החלטה להמשיך ולנסוע ללא לווי צבאי. נוסעים. פחד גדול. הכביש כאן אינו כביש אלא דרך עפר, כמו בחלק הדרומי של חוף הים בחיפה. הנסיעה אטית. המתח גדול.
הגענו בשעה 21:30 למחנה. ארבעה אוהלים באמצע שום מקום. אנחנו קבוצת לבנים יחידה והכושים: יהושע וצוות הטבחים. אסור ללכת ללודג'- כיוון שחשוך וחיות טורפות מסתובבות חופשי(זה לא מצחיק), המחנה סגור ומוקף בגדר, במרכז ארבעה אוהלים. באמצע השמורה שני שומרים עם רובה קראבין. לדעתי הם "מנקרים".

20.9.2001

ראש השנה. אין כאן טלפון ולא אינטרנט. אז חג שמח לכולם!. מחר אנסה ליצור קשר עם הבית. אני מחפש נואשות טלפון ולא מוצא. גם כשמצאתי חייגתי לכל העולם ולא הייתה תשובה. ביחוד לאמא ואבא שלא דברתי אתם המון זמן. אבל לקחתי החלטה אמיצה. קבלתי את ההצעה של בוס החברה, הכושי משה, לישון בביתו. כך אתמזג עם התרבות המקומית. זו חוויה ששום מקום לא יוכל לתת לי.
לפני האוכל, אישתו של משה, בריל, שטפה לי את הידיים במים חמים לתוך גיגית בסלון ואח"כ ניגבה לי אותם . כך הן הנשים באפריקה.(למרות שבטבע המצב הפוך, הלביאה למשל,צדה את המזון עבור הזכר.). אחרי חצות אמרתי למשה שאני מבקש להשיג ממנו ציוד לטיפוס אלפיני. הוא אמר לי:

!Neevya, take my stick and go to the top of afrika

זה הצחיק אותי. הזכיר לי את עם ישראל שיצא לארץ המובטחת עם המטה של משה. היה לי קשה להרדם בלילה. הייתה לי תחושה של חוסר בטחון. התגלגלתי מצד לצד.

21.9.2001 …דו"ח בריאות
חתך עמוק ברגל.
שלשלתי לפני יומים
לקחתי כדור נגד מלרייה.
אני קצת מצונן
לא אכלתי היום צהרים
אני מתוח ומפחד לקראת הטיפוס וזה משפיע עלי. לא ישנתי בלילה הקודם.
בכל זאת מוטיבציה יש ולכן כל המגבלות הפיסיולוגיות מתגמדות.
העט הולך ונגמר. אתמול "שתיתי" לזוג אחד את העט , זה אומר שאין אני יכול יותר לכתוב בנוכחותם.
מקס עושה לי מסדר ציוד לפני כל יציאת טיפוס. הוא טוען שצריך לשמור על balance. יש לקחת בתיק גם בגדים חמים כי ההר לא צפוי. אתה צריך להיות מוכן לכל דבר. כל הפסקה אני תוקע את ה- ,stick המטה של משה הכושי באדמה, ושם עליו את הכובע שלי.
אני מודה לכל אחד שעזר לי ונתן לי את זכות הטיול הזה.
אני מתגעגע הבייתה לכולם. מאוד רוצה לדבר עם אמא ….."

המטה של ניב-יה